הורות מאפשרת, איך להיות המקום הבטוח של הילד – בלי להפוך למי שמונע ממנו לפגוש את העולם?

יש משהו מאוד עמוק בהורות שאנחנו כמעט לא מדברים עליו.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו בטוחים, שלא ייפגעו, שלא יבכו, שלא ייכשלו, שלא יהיה להם קשה.

וכשהם מתקשים – האינסטינקט שלנו אומר: לעזור.

לפעמים אפילו לפני שהם ביקשו.

הוא מתקשה להירדם? נשכיב אותו. הוא בוכה? נרים. קשה לו בגן? אולי נוציא אותו. הוא מתוסכל? נפתור. מישהו העליב אותו? מיד נתערב.

כי אנחנו אוהבים אותם.

אבל כאן בדיוק נמצא אחד האתגרים הגדולים של ההורות: איך להיות המקום הבטוח של הילד – בלי להפוך למי שמונע ממנו לפגוש את העולם?

הילד צריך לדעת שאנחנו שם, הורה הוא חוף מבטחים וגם חוף בטוח הוא גם וגם.

המקום שאליו אפשר לחזור, המקום שבו אפשר לנוח, המקום שבו מותר לבכות, המקום שבו אפשר לקבל חיבוק ונחמה.

הילד צריך לדעת: "אם קשה לי – יש לי לאן לחזור."

אבל הוא גם צריך ללמוד משהו נוסף: "גם כשקשה לי – אני יכול להתמודד."

והיכולת הזאת לא נוצרת כשאנחנו פותרים עבורו כל קושי. היא נוצרת כשאנחנו נותנים לו הזדמנות לנסות. לפעמים הדבר שהכי קשה לנו לעשות הוא... לא לעשות, לראות את הילד שלנו יושב במיטה ומתקשה להישכב, לראות אותו מנסה, להרגיש את היד שלנו כבר רוצה לקום ולעזור ואז לעצור, לא כי לא אכפת לנו, אלא דווקא כי אנחנו מאמינים בו.

וזה הבדל עצום, "אני רואה שקשה לך. אני כאן. ואני מאמינה שאתה יכול." זה לא אומר להשאיר ילד לבד עם הקושי שלו. זה אומר להיות לידו בלי לקחת ממנו את ההתמודדות. כי קושי הוא לא תמיד סימן שצריך לברוח

לפעמים כשהילד מתקשה בגן אנחנו חושבים: "אולי זה לא מתאים לו."

כשהוא מתקשה להירדם: "אולי אנחנו עושים משהו לא נכון."

כשהוא בוכה: "אולי צריך לעצור."

אבל מה אם הקושי הוא לא בהכרח סימן שצריך לסגת? מה אם הקושי הוא המקום שבו הילד לומד?

כמו כל דבר אחר, ילד שלומד ללכת נופל, ילד שלומד לדבר טועה, ילד שלומד לרכוב על אופניים מאבד שיווי משקל, אנחנו לא אומרים: "כנראה אופניים זה לא בשבילו" אנחנו אומרים: "בוא ננסה שוב."

וגם כאן צריך את שביל האמצע, יש הורות שמגוננת כל כך, שהילד כמעט לא מקבל הזדמנות לגלות מה הוא מסוגל לעשות.

ויש הורות שאומרת: "אתה כבר גדול, תסתדר."

גם זה לא מה שאנחנו רוצים.

הילד לא צריך הורה שעושה במקומו, אבל הוא גם לא צריך הורה שנעלם.

הוא צריך הורה שאומר: "אני פה. אני רואה שקשה לך. ואני לא ממהר לפתור את זה בשבילך."

וזה אולי אחד הדברים המורכבים ביותר בהורות: להיות גם וגם.

גם להגן, גם לאפשר, גם לנחם, גם להציב גבול, גם להיות קרובים, גם לתת מרחב וזו למעשה הורות מאפשרת.

ואולי זו אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו לא עולם בלי קשיים. זה פשוט לא אפשרי, אלא את התחושה: "אני יכול להתמודד עם העולם גם כשקשה לי." אלא הורות שמאפשרת

כי היום זה קושי בהרדמה. מחר זה קושי בגן. אחר כך חבר שלא רוצה לשחק אתו. בהמשך מבחן שלא הצליח בו, מורה שלא הבין אותו, אכזבה, פרידה, כישלון.

אם בכל פעם שהקושי מגיע אנחנו עוקפים אותו עבורו, הוא לא לומד שהקושי אפשרי, הוא לומד שהוא צריך שמישהו יפתור אותו.

אבל אם אנחנו נשארים לידו, מחזיקים אותו כשצריך, מנחמים, מכוונים – ובו בזמן נותנים לו להתנסות, אנחנו בונים משהו הרבה יותר חשוב: את האמונה שלו בעצמו.

ואולי בפעם הבאה שהילד שלנו מתקשה, לפני שאנחנו קמים לעזור, כדאי לעצור לרגע ולשאול:

האם הוא באמת זקוק לי עכשיו?

או

שקשה לי לראות אותו מתקשה?

כי לפעמים ההבדל בין שתי השאלות האלה הוא בדיוק ההבדל בין לעשות עבור הילד לבין ללמד אותו שהוא מסוגל. וזו הורות מאפשרת.

ההורה הוא מגדלור שמאיר את הדרך וגם הופך לחוף מבטחים עבור הילד